אבהות וגניבת זרע

תביעת אבהות היא תביעה שבמסגרתה נדרש בית המשפט להצהיר כי הנתבע הוא אביו של הקטין. את התביעה יכול להגיש קטין, אחד מהוריו או אפוטרופוס שמינה בית המשפט לקטין. תביעת האבהות מוגשת בד"כ כדי לבסס תביעת מזונות כנגד האב, אשר אינו מכיר בקטין כבנו, מכחיש את עצם הורותו הביולוגית לעניין הקטין ומסרב בהתאם לדאוג לצרכיו ומזונותיו של הקטין. הדרך הטובה ביותר להוכחת האבהות, היא בדיקת רקמות, שנערכת במעבדה, ואשר מצביעה ברמה גבוהה ביותר של וודאות האם הנתבע הינו אבי הקטין. על פי הפסיקה בדיקת האבהות הינה ראיה מכרעת לאבהות.

המדובר בבדיקת דם הנערכת לקטין, לאב הנתבע ולאם, וזאת כאמור במעבדות של מספר בתי חולים בארץ בעלות של כ 4,000 ₪. עלות הבדיקה משולמת תחילה על ידי שני הצדדים בחלקים שווים, כאשר על פי רוב לאחר מכן הצד המפסיד מחויב לשלם לצד השני את חלקו בתשלום עלות הבדיקה.

הפסיקה קבעה באופן עקבי כי לא ניתן לחייב נתבע לבצע בדיקת רקמות כאשר הוא מסרב לכך, וזאת לנוכח זכות היסוד של האדם להגנה על כבודו. הואיל ועקרון העל הוא כי אין פוגעים בכבודו של אדם הרי שלא ניתן לקחת דגימת דם מאדם בכפייה.

יחד עם זאת, מול זכותו של הנתבע שלא יכפו עליו ביצוע בדיקה חודרנית, עומדת זכות היסוד של הקטין לדעת מהו מוצאו, מיהו אביו,מה המטען הגנטי שלו- זכות שנגזרת אף היא מזכותו לכבוד האדם.

באיזון של זכות הנתבע מול זכות הקטין הפסיקה קבעה כי זכותו של הקטין גוברת, שכן לא ניתן למנוע מהקטין את המידע על זהותו. על כן, על אף שבתי המשפט לא כופים את הנתבע לעבור בדיקת אבהות, הרי שלפי הפסיקה סירוב לעבור את הבדיקה ישמש כראייה מכרעת כנגד המסרב, ובית המשפט יראה בנתבע כהורה הביולוגי של הקטין.

בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי לבית המשפט סמכות קנויה להסיק מעצם הסירוב את המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת בנסיבות העניין: כי הנתבע הינו אבי הקטין. כתוצאה מהסירוב בית המשפט יכריז על הנתבע כאבי הקטין ויחייב אותו במזונות הקטין.

בשנים האחרונות עם התקדמות הטכנולוגיה ישנה אפשרות לבצע בדיקת רקמות לא פולשנית על ידי בדיקת רוק, ואולם הדעות בנוגע לשאלה האם אפשר לחייב נתבע לבצע בדיקה זו הינן חלוקות.

בדיקת אבהות כשיש חשש לממזרות

הכללים בנוגע להוכחת אבהות הינם שונים כאשר מדובר במקרה בו הקטין נולד לאשת איש, אשה שהייתה נשואה במועד ההתעברות, ויש חשש שהקטין אינו בנו של הגבר הנשוי לה אלא של אחר. ככל שהקטין נולד לאשת איש, יש חשש כי ייחשב לממזר לפי הדין העברי, דבר שיפגע בטובת הקטין, שכן הדין העברי מחיל על ממזרים מגבלות חמורות כדוגמת איסור חיתון עם יהודים. הואיל ובית המשפט רואה לנגד עיניו את טובת הקטין, הוא יאשר במצב דברים שכזה ביצוע בדיקת רקמות רק אם יסבור כי הבדיקה הינה לטובת הקטין. ברוב המכריע של המקרים, כאשר יש חשש לממזרות בתי המשפט נמנעים מלאשר את ביצוע הבדיקה, אלא אם כן קיימות נסיבות ספציפיות מיוחדות בהן טובת הקטין מחייבת את ביצוע הבדיקה.

גניבת זרע

גניבת זרע אינו מונח משפטי, אלא תפיסה חברתית, בדרך כלל של גבר, לפיה האשה עימה קיים יחסי מין נכנסה להריון במכוון, ללא ידיעתו ו/או ללא הסכמתו ו/או בעקבות מצג לפיו האשה אינה מסוגלת להרות, והכל בשעה שהיה בטוח כי היחסים מוגנים מפני הריון. בכך חש הגבר כי האשה למעשה גנבה את זרעו במירמה.

הטענה בדבר "גניבת זרע" עולה בד"כ במסגרת הגנה של גבר בפני תביעת מזונות של קטין המוגשת כנגד אביו באמצעות אימו. פעמים הצדדים מסכימים על הנסיבות והאשה מאשרת כי נכנסה להריון מכוון ללא ידיעת האב ופעמים הצדדים חלוקים, כאשר האשה טוענת כי הכניסה להריון הינה תוצאה טבעית ומסתברת של יחסי המין. כך או כך אין לכך נפקות כאשר הטענה מועלית במסגרת תביעת מזונות.

ההשקפה של בתי המשפט במסגרת תביעות מזונות היא כי יש לדחות טענות של גניבת זרע המועלות במטרה לבסס טענת פטור מתשלום מזונות, ובמקביל יש לחייב את האב במזונות הקטין גם אם מדובר במצב של גניבת זרע. בית המשפט העליון קבע כי גבר המקיים יחסי מין עם אישה, בין בעקבות פיתוי ובין אם לאו, הוא אחראי לתוצאות מעשיו. מי שלא מסוגל לעמוד בפיתויים לא פטור עקב כך מאחריות לתוצאות מעשיו. הגבר צריך להיות ער לכך שבעת שהוא מקיים יחסי מין עם אשה הוא נוטל על עצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים. רצונו או אי רצונו בהולדת הילד אינם רלבנטיים.

בעקבות תביעת מזונות של הקטין, הגבר עשוי להגיש תביעה נפרדת כנגד האם ולהעלות במסגרתה את טענת גניבת הזרע. המדובר בתביעה המבוססת על עילות נזיקיות ו/או חוזיות, המעלות טענות לתרמית, מצג שווא והפרת עקרון תום הלב, שבמסגרתן עותר הגבר לחיוב האם בפיצויו בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהמרמה שלה. יחד עם זאת, מטבע הדברים, הגבר יתקל בקשיי הוכחה ממשיים, שהרי כמעט בלתי אפשרי לספק ראיות המרמה, מה גם שתמיד ניתן לייחס לגבר רשלנות תורמת בעצם המעשה ואף בכך שהוא עצמו לא השתמש באמצעי מניעה.