משמורת ילדים והסדרי ראייה

---

בכל הליך גירושין בין בני זוג שהינם הורים לילדים משותפים, יש הכרח להגיע להכרעה בשאלה מי מההורים יהיה זה שיחזיק את הילדים. בעוד שלפי החוק שני ההורים הינם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ושניהם צריכים לפעול בהסכמה למענם, הרי שהמשמורת על הילדים, היינו, החזקת הילדים, תינתן בד"כ רק להורה אחד.

כאשר אין בין ההורים הסכמה בנושא המשמורת, ביהמ"ש לענייני משפחה או בית הדין הרבני (בהתאם לערכאה שדנה בעניין) הוא שיכריע בעניין בהתאם לעקרון "טובת הילד".

בכדי לקבוע מהי טובת הילד, בית המשפט בוחן מי מבין ההורים מסוגל לדאוג טוב יותר למילוי כל צרכי הילדים, לרבות צרכים חומריים, חינוכיים, רוחניים התפתחותיים וכיו"ב. לצורך בחינת מסוגלותם ההורית של בני הזוג נעזר בית המשפט בפקידות סעד -עובדות סוציאליות, אשר מתפקידן להמליץ לבית המשפט בידי מי מההורים עדיף להפקיד את המשמורת על הילדים.

רצון הילד הינו אחד השיקולים שביהמ"ש שוקל כאשר הוא קובע מהי טובת הילד, ואולם לא באופן בלעדי .

כאשר מדובר בילדים קטנים , ובמיוחד ילדים מתחת לגיל 6, קבועה בחוק "חזקת הגיל הרך", לפיה טובת הילדים מחייבת שיהיו עם האם. חזקה זו עשויה להישלל במקרים חריגים בהם מוכח כי לאם אין מסוגלות הורית סבירה וכי האב הינו כשיר יותר להחזיק בילדים מהאם.

לעומת זאת, ככל שהילדים גדולים יותר, בוגרים יותר ונחרצים יותר באשר לרצונם להיות עם אחד ההורים, יינתן משקל גדול יותר לרצונם של הילדים בנוגע למשמורת, ובלבד שבית המשפט מתרשם שלא מדובר בהסתה או בהשפעה פסולה אחרת.

כאשר בית המשפט קובע כי המשמורת תינתן לבן זוג אחד, הרי שבמקביל הוא מעניק לבן הזוג השני זכויות ביקור, ולמעשה קובע "הסדרי ראייה" לשמירת הקשר בינו ובין הילדים. דרך המלך היא כי בני הזוג יגיעו להסכמה לעניין היקף הסדר הראייה, ואולם בהעדר הסכמה, הסדרי הראייה ייקבעו בהתאם לקביעת בית המשפט, אשר ייעזר בפקידת הסעד.

חשוב להדגיש כי בתי המשפט ובתי הדין מייחסים חשיבות רבה לשמירה על קשר רציף, קבוע ויציב בין הילדים לבין כל אחד מהוריהם, והם עלולים בהתאם לנקוט סנקציות כנגד בן זוג אשר מחבל בקיום הסדרי הראייה של הילדים עם בן הזוג השני.

הסדרי הראייה המקובלים בדרך כלל הם שני ביקורים באמצע השבוע למספר שעות, לינה בכל סוף שבוע שני, ולעיתים אף לינה אחת בשבוע באמצע השבוע, חגים לסירוגין, והסדרים מיוחדים לחופש הגדול.